בליל ה-2 ביוני 2021, דקות ספורות לפני חצות ותום המנדט להרכבת הממשלה, נכנס חבר הכנסת מנסור עבאס לחדר המשא ומתן במלון בכפר המכביה. כשהוא יושב לצד נפתלי בנט ויאיר לפיד חתם יושב ראש מפלגת רע"ם על הסכם קואליציוני היסטורי והביא להקמת "ממשלת השינוי". התמונה הזו הפכה באחת לאבן דרך בהיסטוריה הפוליטית הישראלית: לראשונה מקום המדינה, מפלגה ערבית עצמאית חתמה על הסכם הצטרפות לקואליציה והפכה לחלק בלתי נפרד מגרעין השלטון.
רגע החתימה ביטא מסלול חדש ופורץ דרך של מפלגה ערבית בישראל: נציג של הציבור הערבי שלא מסתפק בתפקיד המבקר מספסלי האופוזיציה או בעמדה של שותף סמוי מהעין שעומד בצד. רע"ם היתה מפלגה ערבית ראשונה במערכת הפוליטית בישראל שהצהירה בראש חוצות כי היא רוצה להיות חלק מהמשחק הקואליציוני וכמו כל מפלגה אחרת שנוקטת בצעד כזה - לשותפות הזו יש מחיר ויש תמורות שניתן לגבות עבור הציבור שבחר בה.
מהלכו של עבאס עורר ויכוח סוער ברחוב הערבי והיהודי כאחד: יש שטענו כי מדובר בשיאו של תהליך התבגרות פוליטית, פרגמטיזם ומימוש של אזרחות משפיעה, ומנגד יש שטענו שזהו ויתור מסוכן על הזהות הלאומית הפלסטינית ובהכשרת מדיניות של ממשלה ציונית. בציבור היהודי יש שטענו כי שאלת נאמנותה של המפלגה למדינת ישראל וסמליה מוטלת בספק וכי ממשלה בישראל לא יכולה להסתמך על קולות מפלגה ערבית בבואה לדון בסוגיות ביטחוניות הרות גורל.
כעת, אחרי שהסתיימו הבחירות לכנסת ה-26, ונוכח ההישג חסר התקדים של המפלגות הערביות - 19 מנדטים - שוב עולה הנושא לדיון ומעורר ויכוח סוער בחברה הישראלית.
כדי להבין את גודל התקדים מלפני חמש שנים והמשכו בימים אלו, יש לחזור אל השנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה; בעקבות מלחמת העצמאות ב-1948 נותר במדינת ישראל מיעוט ערבי שמנה כ-160,000 איש. אוכלוסייה זו הייתה ברובה כפרית ומחוסרת הנהגה פוליטית, חברתית ודתית עקב עזיבת האליטות במהלך המלחמה. בין השנים 1948 ל-1966 הייתה אוכלוסייה זו נתונה תחת מנגנון של ממשל צבאי, וגורמי הביטחון ראו בה פוטנציאל ל"גיס חמישי".
כפי שמציין ההיסטוריון הלל כהן בספרו "ערבים טובים", הממשל הצבאי, השב"כ ומפלגת השלטון מפא"י, הפעילו מנגנון שליטה כפול, ביטחוני ופוליטי, שמטרתו הייתה למנוע התארגנות לאומית ולחזק גורמים פשרניים ומסורתיים. בפרוטוקולים חסויים של דיוני מפא"י מהתקופה נכתב מפורשות כי שליטה פוליטית פירושה חיזוק המנהיגים הערבים הלא-לאומיים והגברת תלותם במפלגת השלטון, תוך הענקת טובות הנאה דוגמת רישיונות תנועה ונשק למקורביה.
כמו כל אזרח ישראלי, גם לערבים ניתנה זכות בחירה, אבל השלטון יצר מנגנון של רשימות ערביות נלוות בחסות מפא"י, כגון הרשימה הדמוקרטית של ערביי ישראל, קידמה ופיתוח ושיתוף ואחווה. מפלגות אלו כונו "מפלגות לוויין". מנגנון זה פעל ללא אידיאולוגיה והתבסס על המבנה החמולתי ונועד להעניק תמיכה לקואליציות של מפא"י תמורת הטבות ותקציבים נקודתיים. חבר הכנסת סיף א-דין א-זועבי (רשימת "דמוקרטיה ועבודה") הצהיר מעל דוכן הכנסת בשנות ה-50 כי "הערבים בישראל חייבים להבין שגורלם נקשר במדינת ישראל... דרכנו היא דרך השלום והשתלבות במדינה". נציג אחר ממשפחת זועבי, עבד אלעזיז זועבי שכיהן לפני 55 שנים כסגן שר הבריאות מטעם מפ"ם, ביטא את המורכבות בזהות האזרחית של הערבים בישראל באומרו: "כשפורצת מלחמה בין ישראל ושכנותיה מדינתי נלחמת בעמי".
על היחס הכפול והציני של המערכת הפוליטית לבוחר הערבי באותם ימים ניתן ללמוד מדיווח בעיתון "על המשמר", שנכתב אחרי הבחירות לכנסת השנייה, בעקבות ביקור הכתב בישובים ערביים בגליל: "במשך כל ימות השנה אפשר, אמנם, להביט על הערבי מלמעלה למטה, אך ביום הבחירות קולו נחשב ממש כקולו של האזרח מסוג א' – כידוע מוטבעת בתעודות הזהות של האזרחים הערבים בישראל האות ב'", ציין הכתב.
מול רשימות הלוויין ניצבה המפלגה הקומוניסטית (מק"י ובהמשך רק"ח), בהנהגת תופיק טובי, שזעקה נגד הממשל הצבאי והאפליה. אחד המקרים הבולטים בפעולתה הפרלמנטרית של המפלגה היה אחרי טבח כפר קאסם ביומה הראשון של מלחמת סיני, באוקטובר 1956. באותו אירוע נרצחו 49 מתושבי הכפר מירי שוטרי מג"ב. למק"י היה תפקיד מכריע בחשיפת הטבח שהושתק תחת מנגנון צנזורה נוקשה. חברי הכנסת תופיק טובי ומאיר וילנר הפיצו תזכיר מפורט על האירועים הקשים ובו עדויות שטובי אסף. יש לציין כי להפצת המידע היו שותפים גם מנהיגי מפ"ם שהיתה חלק מהקואליציה; פעיל המפלגה, לטיף דורי, גבה עדויות מפי פצועים בבית החולים והעביר אותן למנהיג מפ"ם, מאיר יערי, ולשר הבריאות, ישראל ברזילי, שהעלה שאילתות בנושא בישיבת ממשלה. בעקבות כך נאלץ ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, למסור בכנסת הודעה מפורטת על המקרה.
ביטול הממשל הצבאי ב-1966, תוצאות מלחמת ששת הימים ב-1967 ואירועי יום האדמה ב-1976 הביאו לחיזוק הזהות הפלסטינית של הציבור הערבי, וגרמו להיעלמותן של רשימות הלוויין.
שנות התשעים הביאו עמן מודל חדש. בחירות 1992 הביאו למהפך פוליטי ולעליית ממשלת יצחק רבין. אבל לאחר כשנה פרשו מהקואליציה ששת חברי סיעת ש"ס וגוש השמאל-מרכז נותר כממשלת מיעוט עם תמיכת 56 ח"כים. כבר עם הקמת הממשלה הצרה הכין רבין גיבוי, וכעת המציאות הפרלמנטרית דרשה להשתמש באותו גיבוי, וכך נולד "הבלוק החוסם". את הבלוק החוסם הרכיבו חמשת הח"כים של המפלגות הערביות שפעלו אז בכנסת, חד"ש ומד"ע, שסיפקו לקואליציה רשת ביטחון מבחוץ.
"איננו דורשים כיסאות של שרים. אנחנו דורשים שינוי יסודי ביחס לציבור הערבי – סגירת הפערים בתקציבים, תשתיות וחינוך", אמר עבד אל-והאב דראושה ממד"ע בישיבה הראשונה של הכנסת. ואכן לא מונו מטעמן של המפלגות הערביות שרים או סגני שרים, אך הן אפשרו את העברת הסכמי אוסלו ואת אישור תקציב המדינה.
כפי שמציין החוקר אריק רודניצקי, תקופה זו נחשבת לתור זהב של הזרמת תקציבים ושינוי היחס האזרחי, אך היא קיבעה תקרת זכוכית שהותירה את המפלגות הערביות מחוץ לשולחן ההחלטות הרשמי. במאמר שכתב באותם ימים הסופר דוד גרוסמן, שעסק בהשתלבות האזרחים הערבים בחברה הישראלית הוא כתב: "עד אשר יפנימו שני הצדדים את עובדת חייהם יחד, יישארו הפלסטינים בישראל רק כ'בלוק חוסם', ולאמיתו של דבר יהיו מה שתמיד היו כאן: בלוק חסום".
תחילת המאה ה-21 עמדה בסימן שבר עמוק בעקבות אירועי אוקטובר 2000, שבהם התרחש גל מהומות נרחב של מפגינים ערבים בנקודות חיכוך בין יהודים וערבים. המהומות גררו תגובה קשה של כוחות הביטחון. 12 אזרחים ערבים ופלסטיני אחד נהרגו מאש המשטרה. בעקבות כך תחושות ניכור, אפליה, כעס וייאוש, כמו גם קריאות להחרמת הבחירות, הובילו לצניחת שיעור ההצבעה ברחוב הערבי לשפל של כ-18% בבחירות 2001. הקמת הרשימה המשותפת ב-2015 הסיטה את המטוטלת לכיוון השני ובבחירות 2020 רשמה המפלגה שיא היסטורי של 15 מנדטים. ההשתתפות הגדולה של האזרחים הערבים תוארה כאיום וזכורה האמירה של נתניהו ביום הבחירות - "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי".
אולם התפנית הדרמטית בלגיטימציה הממסדית במפלגות הערביות כשותפות פוליטיות הגיעה דווקא מצד ימין. מדובר היה בהתפתחות של שיתופי פעולה פרלמנטריים, הצבעות משותפות ומגעים פוליטיים מתמשכים בין הליכוד למפלגות הערביות. לשיא הגיע תהליך ההתקרבות במערכת הבחירות לכנסת ה-24 ב-2021. בנימין נתניהו פתח אז בקמפיין רחב לחיזור אחר הקול הערבי. במהלך קמפיין הבחירות הוא עבר בישובים ערביים וקרא לעצמו בכינוי "אבו יאיר". שלטי חוצות בערבית הכריזו - "כולנא מעכ אבו יאיר" ("כולנו איתך, אבו יאיר").
בביקור בנצרת, הודה נתניהו לאנשי הרפואה הערבים שטיפלו במסירות בהוריו ובהורי אשתו, כשהיו על ערש דווי. אחר כך אמר: "זוהי הזדמנות להתחיל עידן חדש לכולנו, זוהי הזדמנות להתחיל עידן של כבוד ושל שוויון. הסכמי השלום שהבאתי עם מדינות ערב יביאו עוד הרבה השקעות שיטיבו עם כל אזרחי ישראל, ובראש ובראשונה עם החברה הערבית. מי שטוען שנזכרנו בציבור הערבי רק לקראת הבחירות או שהוא משקר או שהוא לא יודע את העובדות". אחרי הבחירות ניהל מגעים פוליטיים עם עבאס ובכך העניק הכשר להסתמכות פוליטית על מפלגה ערבית. אולם התהפוכות הפוליטיות הביאו לכך שהדרך שנתניהו סלל בפני עבאס, הסתיימה לבסוף בהצטרפותה של רע"ם לשותפות קואליציונית בממשלת בנט-לפיד.
השותפות של רע"ם בממשלת השינוי הניבה, על הנייר לפחות, הישגים חסרי תקדים לחברה הערבית, ובראשם תוכנית החומש להשקעת מעל 30 מיליארד שקלים במגזר הערבי, תקציבים למאבק בפשיעה והכרה בכפרים בנגב. מנגד, השותפות גבתה מעבאס מחיר כשבאירועים ביטחוניים מתוחים חד"ש ובל"ד תקפו אותו. חבר הכנסת סאמי אבו שחאדה (בל"ד) האשים את עבאס ב"סחר חליפין מסוכן" שבו ויתר, לטענתו, על הזהות הלאומית הפלסטינית תמורת תקציבים.
כעת, בעקבות הבחירות לכנסת ה-26, עומד הנושא שוב בראש סדר היום הציבורי. המפלגות הערביות רשמו הישג חסר תקדים והגיעו יחד ל-19 מנדטים. הישג זה הפך את הקול הערבי למשמעותי ביכולת להרכיב את הממשלה הבאה. בציבור הישראלי מתחולל ויכוח סוער סביב לגיטימיות השילוב של המפלגות הערביות: יאיר גולן מהדמוקרטים קורא להקים ממשלת שינוי של 67 חברי כנסת תוך שותפות עם המפלגות הערביות, בהצהירו כי "הקול של אזרח שמצביע בטירה שווה בדיוק לקול של אזרח בגבעת שמואל". שותפיו לגוש השינוי מסתייגים מכך, ואילו נתניהו וגוש הימין מנהלים קמפיין חריף ומזהירים מפני ממשלה שנשענת על הרשימה המשותפת. בקרב הציבור הערבי מתקיימות גישות שונות לשאלת ההשתתפות בשלטון - מהשתלבות והשפעה מתוך מוקדי קבלת ההחלטות ועד התנגדות מוחלטת להשתתפות בממשלה ציונית.