ייהרג ובל יעבור: יש מפלגות שלא מקימים איתן ממשלה | דעה

אותו ח"כ מהציונות הדתית היסס. אתה רואה, אמר לו עמיתו החרדי, כשיש דברים שחשובים לכם יותר מכל, הולכים לפשרות. מה שאתם לא מבינים שמצב תלמידי הישיבה, המעצרים, עולם התורה כולו, זה הדבר הכי קריטי מבחינתנו. זו תוכנית העקירה מגוש קטיף שאנחנו צריכים עכשיו לעצור.

דוגמה גרועה בחר אותו ח"כ. אבל ראשית צריך לומר שהלך פה בחודשים האחרונים קמפיין שקרי ואגרסיבי שהציג את החרדים כאחראיים הבלעדיים לכל חוליי החברה והצבא, שהמילואימניקים הקורסים זה בגללם, שהצבא משווע לחיילים כי הם מסרבים לבוא, וכל תופעת ההשתמטות נופלת באופן בלעדי על כתפיהם בלבד. הקמפיין הזה הפיל חללים רבים בקרב בני הציונות הדתית והמסורתיים, שהמסר שהודהד באופן כל כך מאסיבי חלחל אצלם והביא לכך שהם עצמם התחילו לדבר באותה שפה. לפתח שנאה לחרדים.

חברים בקואליציה, בליכוד ובציונות הדתית, הודיעו שיתנגדו לאחד החוקים המעולים שהיו מעלים משמעותית את אחוז ההשתתפות של החרדים בגיוס לצה"ל, רק בשם הזעם הקדוש שמילא אותם בחסות אותו קמפיין נבזי ומסית.

אם החרדים רוצים כעת נקמה, ובתוכם בבנימין נתניהו, שלא קידם את החוק ולא פתר את הבעיה ב־4 שנות שלטון, ושתמיד היה צורך אחר דחוף יותר, חשוב יותר, שמונע את קידום החוק באותה העת – אפשר להבין אותם. אבל תהיה זו טעות קשה וחמורה מאין כמוה. בכך טועה אותו ח"כ ותשובתו המתחכמת. כי לא מתקנים עוול בעוול, וטעות על ידי טעות.

התשובה הפשוטה, שקיבלה משנה תוקף אחרי טבח 7 באוקטובר, היא שלא מקימים ממשלה עם תומכי טרור, ולא משנה איזו מטרה אחרת זה בא לשרת. יש הרבה מצוות לקיים או מצוות לא תעשה שמהן יש להימנע. אבל יש מצוות שהן בגדר ייהרג ובל יעבור. לגביהן לא עושים שום חשבונות. ולהקים ממשלה בתמיכת אוהדי חמאס זה באופן מובהק אחד מאותם מקרים.

מי שאצלם חמאס הוא ארגון צדקה, זה לא עניין של סמנטיקה, זה עניין קיומי. מקומם לא בכנסת ישראל, אלא בפרלמנט של סוריה או של לוב. שלא לומר מאחורי סורג ובריח. ואם בית המשפט טעה והכניס את אותם גורמים שוב ושוב לתוככי בית המחוקקים הישראלי, בעודם מייחלים בכל ליבם לתבוסת חיילי צה"ל וניצחון האויב הערבי, אין זו סיבה לתת להם לאחוז גם בהגה השלטון בממשלה. יהיה זה לא פחות ממעשה טירוף.

לא מדובר על הציבור הערבי בישראל בכללותו. מדובר על אותם אלה שמדברים בגלוי בשבח ארגוני הטרור ומזוהים עם מדינות האויב. אלה שהקדישו את ניצחונם בבחירות ל"תושבי עזה". כן, אותם רוצחים מתועבים, בוזזים ואנסים מ־7 באוקטובר. אלה שמסרבים בתוקף להגיד שחמאס ארגון טרור. שמוכנים בחצי פה לגנות רצח של אזרחים "משני הצדדים", אבל לעולם לא פגיעה בחיילי צה"ל.

בשלב די מוקדם אנשיו של גדי איזנקוט כבר התחילו לחשוד. המהירות שבה אביגדור ליברמן ויתר על הבטחת היסוד שלו, לא של מערכת הבחירות האחרונה, אלא של שבע השנים האחרונות, עיקרון ברזל בשמו גרר את מדינת ישראל למערכות בחירות רצופות בזו אחר זו – לא עשתה להם שום שכל.

בבחירות 2019 א', ליברמן היה חלק בלתי נפרד ממחנה הימין. כל מצביעיו אנשי ימין. הוא דיבר ימנית – נגד הערבים, בעיקר ערביי ישראל. הבטיח שבלי נאמנות אין אזרחות. קבע שרק הוא יודע לדבר ערבית. העלה את אחוז החסימה מתוך כוונה ברורה שהסיעות הערביות לא יעברו את אחוז החסימה (ודחף אותן תוך כדי כך להקים לראשונה את הרשימה המשותפת), ובעיקר ישב בקואליציות ימין – מ־2009 ועד אז. אומנם גם אחרי בחירות 2015 לא מיהר להצטרף לקואליציית נתניהו, אולם בהמשך, תמורת תיק הביטחון, חבר אליה בהודיעו שעבר ניתוח הארכת הפתיל הקצר שלו.

בבחירות 2019 א' ניצח הימין, אבל ליברמן סירב להיכנס. הוא דרש חוק גיוס "בהתאם לדרישות צה"ל" – והמדינה הלכה לבחירות חוזרות. על הדרך פירק את החברות ארוכת השנים שלו עם אריה דרעי והחל להיות הקול הגס והבוטה ביותר נגד הציבור החרדי.

כבר מהרגע הראשון היה ברור שמדובר בבלוף. שליברמן לא מאמין למילה אחת שיוצאת מפיו. שכל המהלך נועד בכלל כנקמה בנתניהו. החרדים הם רק האמצעי. בממשלה הקודמת, בה שימש כשר האוצר, התגלה השקר הגדול כשתמך בקלילות בחוק גיוס דרדל'ה, הפוך לגמרי מכל מה שהכריז ופיזר כנסות בזו אחר זו בשם אותן הכרזות חלולות.

הוא כנראה לא האמין למה שאמר, אבל רבים אחרים כן. תחת האצטלה של "אחרי 7 באוקטובר הצרכים השתנו", חזר לקמפיין האנטי חרדי ודרש – כמו כל מפלגות הגוש – גיוס לכל. הוא אפילו היה בוטה מעט מכולם. יותר מאיזנקוט, יותר מנפתלי בנט. "מאה אחוז למשרתים, אפס אחוז למשתמטים", הודיעו שלטי החוצות שלו. בראיונות אמר שיזרוק את כל המשתמטים לכלא ושמי שלא משרת – תישלל ממנו זכות ההצבעה בבחירות לכנסת.

יממות ספורות אחרי הבחירות הכל התהפך. כולם רוצים ממשלה: איזנקוט, בנט, יאיר לפיד, יאיר גולן. כולם גם הבטיחו גיוס חרדים כיעד מרכזי. אבל היחיד שהודיע בריש גלי שיוותר על כך היה ליברמן. בפגישתו עם איזנקוט השבוע אמר לו ליברמן: אל תדאג, אני אביא לך ממשלה. המגעים שהחל לנהל עם חצרות הרבנים, ובהמשך עם ראשי דגל התורה, כולל פגישה של שעתיים עם יו"ר המפלגה יעקב אשר, החלו להתפרסם ברחבי הרשת ואתרי החדשות. הנה אוטוטו זה קורה – יהדות התורה תבוא, ואחריה בלית ברירה גם ש"ס. קואליציה של 61 עם מפלגות השמאל והחרדים, ללא ערבים.

לאנשי איזנקוט זו לא הייתה נראית תוכנית טובה מלכתחילה. יותר כעסו על ליברמן ששלל שלילה מוחלטת ישיבה או הישענות על הח"כים מהסיעות הערביות, מאשר על שתדלנותו בחצרות הרבנים. אבל ליברמן שידר רצינות. הוא שילם מחיר על הפרת ההתחייבות הבוטה שנתן וקיפול הדגל בן העשור שהניף – ונתנו לו.

במקביל דאגו שהיחסים עם הסיעות הערביות יישמרו. בסוף זה התרחיש היותר ריאלי מבחינתם. סביב התוכנית של ליברמן יש יותר מידי סימני שאלה: על האינטרס האמיתי שעומד מאחוריה; על סיכויי הצלחתה; על הדרישות של החרדים שנראה שיגזרו על הממשלה התנגשות אינסופית עם החלקים האולטרה־ליברליים שיהיו בה כמו חברי מרצ, גלעד קריב או יאיר גולן.

בסוף, גם אם התוכנית תצליח בשלמותה, וגם יהדות התורה וגם ש"ס ייכנסו – מדובר בממשלת 61. על הקשקש. השיח של ליברמן מתרכז כעת בדגל התורה הליטאית. מה לגבי אגודת ישראל החסידית? יצחק גולדקנופף ישמח לשתף פעולה נגד נתניהו, אבל מה לגבי מאיר פרוש ואלי שטארק? גם הם בפנים בוודאות? זו ממשלת 61, אין מקום לטעויות או למורדים.

וכך הלכה והתחזקה ההערכה שליברמן בכלל לא מתכוון להביא את הסיעות החרדיות. הוא עושה זאת רק כדי שלא יואשם בטרפוד מראש של ממשלה שתדיח את נתניהו, ושהמטרה האמיתית שלו היא אחת משתיים. הראשונה היא בחירות חוזרות לאחר שהמהלך ייכשל. הסבירות לכך נמוכה, כיוון שהפלירטוט העמוק עם החרדים די שרף לו את הקמפיין הבא. המטרה השנייה היא ניסיון לסחוט את איזנקוט עד הקצה, עד הסוף, בתמורה להתקפלות מדרישתו שלא לשבת עם הערבים. יש לו אומנם רק 7 מנדטים, אבל אין ממשלה בלעדיו.

בינתיים הוא עולה על עץ ההתנגדות לערבים יותר גבוה ויותר גבוה. תוקף אותם על כך שיצאו מהמליאה בשירת "התקווה" ואפילו תוקף את אלה ש"חושבים לשבת איתם באותה ממשלה". כדי להוריד אותו יצטרכו לתת לו עולם ומלואו. זה מה שמבינים בסביבתו של איזנקוט בימים האחרונים. הרבה מה לעשות עם זה או למנוע את זה – כנראה שלא יהיה להם. אם ליברמן אימץ את מודל בנט 2021 לסחיטת רוטציה בראשות ממשלה עם 6 מנדטים, אזי כמו שאיש מהם לא יכול היה לעצור את זה אז – כנראה שגם לא ניתן לעצור זאת עכשיו.

למרות הלחץ ששרר בסביבת נתניהו בתחילת המגעים עם יהדות התורה, מההתעלמות ממנו ומאנשיו, ככל שעובר הזמן מעריך ראש הממשלה שהמהלך לא יצלח. לא עם ש"ס וככל הנראה גם לא עם המפלגה החרדית האשכנזית.

ביום שלישי, יום השבעת הכנסת, התרוצצו שמועות בבניין על כך שההסכם עם יהדות התורה כבר חתום ונעול. הדברים הגיעו גם לראש הממשלה. חלק מיועציו נכנסו ללחץ, אך נתניהו נותר רגוע. לא יקרה, אמר להם. הציר בינו לאריה דרעי נותר איתן. רק יהדות התורה בכל מקרה לא מספיקה. איזנקוט צריך גם את ש"ס. כל הדיבורים על כך שהמפלגה הספרדית תיאלץ להצטרף, ועל כך שרבניה לא יוכלו לעמוד בלחץ של הרבנים האשכנזים, מקורם בתדרוכים של בעלי עניין ולא בעלי אחיזה במציאות, אמר להם.

התרחיש שכן מטריד אותו הוא ההליכה עם הערבים. רע"מ בפנים, הרשימה המשותפת עם רשת ביטחון מבחוץ. פה מדובר באירוע שלגמרי לא בשליטתו. אם הם מחליטים שהולכים על זה, והוא מעריך שיש סיכוי לא מבוטל שכן – לא יהיה לו איך לעצור את זה בשלב ההקמה, אלא רק לפעול בהמשך לפירוק אותה קואליציה, בדיוק כמו עם הממשלה הקודמת.

זו ממשלה שלא באמת יכולה להחזיק. הערבים לא תומכים בהארכות תקנות יו"ש, הארכת חוק האזרחות או חוקים המיטיבים עם חיילי צה"ל ומשרתי מילואים. המשענת שלהם אומנם תהיה הפעם קצת יותר רחבה מממשלת ה־61 ההיא עם רע"מ – אולם היא עדיין עשויה מקנה רצוץ למדי. הזעקה הציבורית תהיה עצומה, הכעס של אחרי 7 באוקטובר יצוף, ובסוף זה ייפול.

לפני הבחירות, כהיערכות לאפשרות שלא תהיה הכרעה, סרק מטה הליכוד את המועמדים החדשים במפלגות השונות בניסיון לסמן עריקים פוטנציאליים. כאלה שלא ישלימו עם ממשלה הנשענת על תומכי הטרור מרע"מ והרשימה המשותפת. יש כאלה. לא הרבה, אבל יש.

אחרי הבחירות, כשהתחזית לחוסר הכרעה התממשה, ניסו אנשיו של ראש הממשלה לבדוק מהי עמדתם של אותם מסומנים, בהם שירה שפירא ואליסף פרץ מישר! ושרון שרעבי מישראל ביתנו. הם אומנם נותרו בהתנגדות עזה לישיבה עם הסיעות הערביות, אולם לא בטוח עד כמה יסכימו לצאת נגד ראשי מפלגתם. ככל הנראה אם יילחצו לקיר – יעדיפו ליישר קו או לפרוש לגמרי מהכנסת.

עוד מעריכים בסביבת נתניהו שאם בסופו של דבר תקום ממשלת אחדות, יהיה זה רק במקרה שאיזנקוט ייכשל במשימתו להרכיב ממשלה, ויגיע ימים ספורים לפני איבוד המנדט להבנה שזו האופציה היחידה שלו. עד אז, ינסה הכל כדי להעמיד ממשלה בראשותו. חרדים, ערבים, מה שבא ליד. אפילו הקמת ממשלה רק לצורך ממשלת מעבר והליכה לבחירות – טובה לו לאחדות. השאלה אם יהיו לו שותפים למהלך כזה. אם לא – ייאלץ לבוא לראשונה לנתניהו ולנסות להציל מה שאפשר.

נתניהו יהיה מוכן לממשלת אחדות, אבל בשני תנאים יסודיים – הוא ראשון ברוטציה, ואין וטו על הצטרפות מפלגות אחרות ממחנה הימין. לא איתמר בן גביר ולא החרדים. כולם חטיבה אחת.

הנושא הנפיץ ביותר, הדיל־ברייקר שעליו יכולה ליפול גם ממשלת האחדות, למעט שני התנאים היסודיים, הוא הנושא המשפטי. נתניהו לא יחזור על הטעות להפקיר את העניין באופן מוחלט בידי הצד השני, כפי שעשה עם בני גנץ. הוא מבין שיהיה עליו להתגמש, וכך גם כנראה הגורמים המיליטנטיים יותר בנושא בצד שלו, כמו טלי גוטליב, יריב לוין או יעקב ברדוגו – אבל לא להיכנע לגמרי. אגב, זו הייתה גישתו ממילא. נתניהו העדיף מלכתחילה הסכמות, אלא שבצד השני לא היה מי שמוכן לבוא בכלל לשולחן. מה שעניין אותם זה לעודד את שורפי איילון.

הקרב על ממשלה עם הסיעות הערביות עבר למישור הציבורי. בפוליטי, כאמור, לראש הממשלה אין כל אחיזה בשלב הזה. לכן הוא נשא את נאומו בכנסת תוך ניצול הרייטינג הגבוה מאירוע ששודר בכל ערוצי הטלוויזיה והרדיו, בו ציטט מדברי חברי הכנסת מהסיעות הערביות ותקף את מי שמנסה ללכת איתם לממשלה.

בניגוד לפטפטת ולקשקשת, זה לא היה נאום הסתה ולא גזענות. לא פילוג ולא שיסוי. נאום נורמטיבי שמשקף נכוחה את תחושתם של מיליונים שבאו להצביע בבחירות, חלקם הגדול למחנה שלם שפשוט הונה אותו במשך קמפיין שלם כשטען שלא יישב עם הסיעות הערביות ולא יישען עליהן בהקמת ממשלה. לא צריך להיות ביביסט, ואפשר אפילו להתנגד עמוקות לנתניהו, כדי שרק המחשבה על כך שאנשים שתומכים בארגון שטבח, אנס, רצח ובזז את יהודי דרום הארץ, יהיו חלק מממשלה בישראל.

נכון שיש כאלה שסדר העדיפויות אצלם השתבש לחלוטין. שמעדיפים את הדחת נתניהו אפילו במחיר עלייתם של תומכי טרור מובהקים, מחבלים בתחפושת, שגם אחרי שראו מה עושים אנשי האסלאם הקיצוני באירופה, ממשיכים לחשוב שיש סיכוי שבישראל זה יהיה אחרת עם אותן תפיסות רדיקליות קיצוניות מסוכנות, אבל למרבה המזל אין באמת הרבה כאלה.

ביטויים כמו: רוב העם, 67 מנדטים הכריעו נגד נתניהו, נשמעים על ידי מיעוט קיצוני שבשבילם נתניהו הוא המדד היחיד והסיבה הבלעדית לקיומם. הם הביביסטים האמיתיים. כל דבר אצלם נמדד רק על פי אבן הבוחן ששמה נתניהו. אם זה טוב לו – הם יהיו נגד, לא משנה מה. אם זה רע לו – הם יהיו בעד בכל מחיר.

בזלזול מופגן הם זורקים כל אידאה אחרת שנזרקה על ידי מפלגות השמאל בבחירות: גיוס חרדים, הבטחות כלכליות, אי שיתוף פעולה עם הערבים, הבטחות ששכנעו רבים לתמוך בגוש שלהם – וקבעו שההבטחה הליבתית האחת והיחידה היא להוריד את נתניהו. בדמיון שלהם זה כנראה נכון. במציאות – הרבה פחות.