אולי בגלל מבול הכותרות מהתדרוך, אולי כי לעיתונאים אין אינטרס לפרסם ביקורת על עצמם ואולי כי זה מתאים רק לאתרי ברנז'ה אבל הנזיפה של ליברמן אתמול בעיתונאים על היחס המועדף שהעניקו לאיזנקוט היא הרבה יותר מסתם פטפוטי ברנז'ה - "אתם גם צריכים לעשות חשבון נפש, אתם טעיתם בענק, כל מה שגדי אמר קיבלתם כדברי קודש".
ליברמן לא רק התלונן על הסיקור האוהד שקיבל איזנקוט אלא שהתקשורת לא ראתה שאיזנקוט גרם לנזק אדיר לגוש האופוזיציה, נזק שגרם להפסד הבחירות - "הדיבור על המפלגה הגדולה והדברים על ממשלת מיעוט גרמו לכך שאיבדנו בתוך כמה ימים 7-8 מנדטים. ניסיתי להציל את זה אבל לא הצלחתי" אמר ליברמן. והמשיך עם כל האמת בפנים – "האופוזיציה נכשלה כישלון צורב- האחריות על גדי. איזנקוט ניהל קמפיין הכי אגואיסטי שאפשר. דיממנו מנדטים בגלל איזנקוט"
ליברמן צודק. ביחסית למצב האופטימלי שגדי איזנקוט היה בו הוא נחל כישלון חרוץ ואם היו קוראים לו בנט לפיד או נתניהו התקשורת הייתה מבקרת אותו ללא רחמים.
לאיזנקוט היה כמעט הכול. ארבע מפלגות שהצליחו להתארגן יחד, מחאה ציבורית אדירה, אווירה של רצון בשינוי, ממשלה שנושאת על גבה את אסון שבעה באוקטובר, ומפלגות חרדיות שעשו במהלך מערכת הבחירות כמעט כל טעות אפשרית כדי להרחיק מהימין מצביעים.
גם התקשורת הייתה שם. איזנקוט זכה לסיקור אוהד, לשאלות נוחות, לפרשנויות מחמיאות וליחס של מנהיג עוד לפני שהוכיח שהוא מסוגל להנהיג. כל שתיקה שלו הוצגה כאחריות, כל היעדר כריזמה כממלכתיות, וכל משפט בנאלי כעדות לשיקול דעת. ובסוף? 48 מנדטים לארבע המפלגות. לא רוב בכנסת, לא הכרעה ברורה, ולא המנדט הציבורי החד-משמעי שאנשיו ביקשו להשיג. כישלון.
במשך חודשים נלחמו אנשיו של איזנקוט נגד הביטוי "טירון פוליטי" שהודבק לו. בימים אלה הכינוי הזה מוכיח את עצמו. איזנקוט הוא טירון פוליטי שעובר עכשיו מסלול אצל כמה מהאנשים עם ניסיון פוליטי, תבונה, חוכמה וגם ערמומיות פוליטית שלא רואה את איזנקוט ממטר.
קחו למשל את ליברמן. פוליטיקאי ותיק, מנוסה, שמכיר כל מסדרון בכנסת וכל תרגיל בספר. ליברמן לא המתין לאיזנקוט, לא ביקש רשות ולא חיכה שמישהו יכנס את ראשי הגוש. הוא התייצב מול העיתונאים, חזר על התחייבויותיו, הציב קווים אדומים וסימן את גבולות המשא ומתן. בזמן שאיזנקוט מנסה להבין איך מנהיגים גוש, ליברמן כבר קובע את כללי המשחק.
גם יאיר לפיד לא נשאר מאחור. לפיד קידם את סוגיית החלפת יו"ר הכנסת עבור עצמו, אחת העמדות החשובות ביותר במערכת הפוליטית, משום שמי ששולט בסדר היום של הכנסת מחזיק בידיו כוח עצום. איזנקוט, שאמור להיות האיש שמוביל את המחנה, הובל, נגרר, נאלץ להדליף הדלפה דלוחה שיתנגד למהלך.
יאיר גולן התאושש ראשון מהבחירות וכבר בימים הראשונים הוא ואנשיו התייצבו בתקשורת וחזרו על המסרים שלהם: כן לממשלה בתמיכת המפלגות הערביות, כן לניסיון להרכיב ממשלה, כן להתקדמות בלי להתנצל. גולן קבע נרטיב כשגדי איזנקוט ליקק את הפצעים.
תחשבו על האבסורד: האיש שהוצג במשך חודשים כמנהיג הגוש מוצא את עצמו מגיב למהלכים של השותפים שלו. לא יוזם, לא מכתיב, לא מנהל. נגרר.
הסיפור המעניין באמת הוא לא מה שליברמן, לפיד וגולן עושים. הסיפור הוא מה שהם לא עושים. הם לא נלחמים באיזנקוט על הזכות להיות הראשונים שינסו להרכיב ממשלה. להפך. כלפי חוץ כולם מכבדים את ההתחייבויות. "הבטחנו שנמליץ על גדי? נמליץ על גדי". "הבטחנו שהוא יוביל? שינסה להוביל". בכבוד, באהבה, עם חיוך ועם טפיחה על השכם.
אלא שכאן עולה שאלה שאיזנקוט ואנשיו צריכים לשאול את עצמם: האם השותפים שלו באמת מעניקים לו את ההובלה מתוך אמון ביכולתו להקים ממשלה, או מפני שנוח להם שהוא יהיה הראשון להסתבך?
הרי אילו הייתה מונחת על השולחן ממשלה ברורה, עם רוב מוצק ושותפים שמוכנים לחתום, קשה להאמין שכל הפוליטיקאים המנוסים האלה היו מוותרים בקלות כזאת על ההובלה. אבל כשיש פלונטר, כשההבטחות סותרות זו את זו, כשהחרדים מתלבטים, כשהמפלגות הערביות הן מוקש פוליטי וכשכל שותף מגיע עם רשימת דרישות משלו, פתאום כולם נדיבים.
זה מזכיר קצת מסלול מכשולים בבית הספר. כולם עומדים בצד, מסתכלים על המתקנים, מבינים איפה הבור ואיפה החבל שעלול להפיל, ואז שולחים את הילד הראשון לנסות. אם יצליח, מצוין. אם ייפול, לפחות כולם ילמדו איפה לא כדאי לדרוך. והילד הראשון אפילו לא מבין למה כולם כל כך מפרגנים לו.
הבוקר אמורים ראשי הגוש להיפגש במלון בהרצליה. איזנקוט יגיע לשם כמי שהוצג במשך חודשים כמנהיג המחנה. סביב השולחן יישבו פוליטיקאים שמכירים היטב את כללי המשחק, והם הולכים לעשות לו לרמטכ"ל גדי איזנקוט טירונות פוליטית זריזה וכואבת.