נולד בעיר קרמנג'וג, אוקראינה. קיבל חינוך תורני בעיר הולדתו. הוריו עברו למוסקבה ב-1877 שם למד בגימנסיה ריאלית, ומאז 1882 רפואה באוניברסיטת מוסקבה. שם גם התמחה כרופא אף-אוזן-גרון. אחרי "הסופות בנגב" (1881) החל בפעילות לאומית. היה בין מייסדי אגודת "חברת ציון" במוסקבה ופעיל מרכזי במסגרת חיבת ציון בעיר. תמך בהרצל מאז הופעת תנועתו. מאז 1898 שימש כחבר הוועד הפועל הציוני הגדול, מורשה ציוני במוסקבה וחבר המועצה המפקחת של הבנק הציוני "אוצר התיישבות היהודים". נחשב מאז שנת 1903 ביחד עם אוסישקין למנהיג התנועה הציונית ברוסיה, שהייתה התנועה הגדולה והפעילה ביותר בהסתדרות הציונית. ב-1903 פרץ משבר חריף בינו לבין הרצל בגין פרשת אוגנדה.