אורי רפאל – תקוע בפקק בכביש החוף

בבוקרה של אותה שבת נסעתי לצפון הרחוק עם כל בני המשפחה לחגוג את לידתה של בת דודתי הקטנה.
הדרך חזרה הביתה באותו ערב הייתה ארוכה, קנטרנית ופקוקה, כרגיל. ברירת המחדל של כביש החוף אחרי מחלף אולגה היא להיות עמוס בכל מוצ"ש ולא משנה למה. ברכב נסענו אני, דודה שלי, להלן ל. והסבא והסבתא. כל הדרך הקשבנו לעדכונים המגיעים מהכיכר ולמספר המטורף של המפגינים שהגיעו להביע הזדהות ותמיכה עם האיש שספג בחודשים האחרונים לחייו גילויי שנאה השמורים לגרועים בצוררים. הייתה תחושה של החמצה, לפחות אצלי. במוחי בן ה-17 ניקרה המחשבה שאם לעזאזל נצליח לעבור את מחסום ה-45 קמ"ש, עוד יש סיכוי שאצליח להגיע לכיכר מלכי ישראל.

בערך אחרי מחלף כפר שמריהו ירו בו. בהתחלה זה היה דיווח יבש על יריות בכיכר, וכל מיני דיווחים של כתבי הרדיו שבעצמם לא ידעו מה קרה, (או שאולי ידעו ובכוונה לא סיפרו). מהמושב האחורי של האוטו החלטנו אני ו-ל'. שאין זמן מתאים יותר מעכשיו להתחיל לתת לציניות לעבוד. קרוב ל-20 דקות, שעה שאין לנו מושג בדיוק מה קרה שם, התחלנו למלא את חלל הרכב במימרות סרק טרום קונספירציונליות, ולפיהן הקולגה הקשישה (מזל טוב, לרגל השמונים, מר פרס) שלו עומד מאחורי הירי. המון שטויות נאמרו בפרק הזמן שחלף מהדיווח על הירי ועד שנמסר שהוא בבית חולים, ושכנראה מדובר במשהו רציני. כל כך הרבה דברים, שבמבט לאחור מדגישים עד כמה היינו חסרי אונים, ועד כמה העדפנו ללהג במילים על ניסיון ההתנקשות, מתוך תקווה שאנחנו מדברים שטויות ותו לא.

בין הזיכרונות הצרובים ביותר שלי מאותו ערב, קיימת אותה אישה, שבתחילה היה לה רק קול, ולאחר מכן נוספו לה גם פנים. אותה גברת טענה ללא הרף ש"רבין לא נפגע". כלי התקשורת, בניסיון נואש לגרום לדבריה להפוך לאמת חיה, שידרו את טענותיה בלופ שהוציא אותי מדעתי. הגברת התעקשה שהוא לא נפגע, ואני האמנתי לה. שקרנית.

הגענו הביתה. ההורים והאחים שלי, שנסעו ברכב אחר, העבירו את זמנם בהקשבה לדיסק, וכלל לא היו מודעים לכך שראש ממשלתם מפרפר בין החיים למוות כבר חצי שעה. עברו פחות מחמש דקות לאחר שהדלקנו את מכשיר הטלוויזיה, ועד ששמענו ברשת סקאי כי רבין נפטר על שולחן הניתוחים. חצי דקה לאחר מכן אישר את הידיעה חיים יבין. זהו, ככה זה נגמר. תרתי משמע.