עיצוב מפלגת הפועלים הנאציונל-סוציאליסטית

רבים מבין חברי המפלגה ראו בהיטלר אוטופיסט צעיר המוציא זמנו לריק בתכנון אסיפות חסרות שחר.

גם דעתו של יושב ראש המפלגה, האראר, לא הייתה נוחה מן החבר הצעיר והכריזמטי, וכאות לחוסר שביעות רצונו, התפטר האראר מתפקידו בינואר 1920.

אולם היו שראו בהיטלר מנהיג פוטנציאלי, אשר יעניק למפלגה תומכים רבים ותהילה.

כזה היה העיתונאי השתיין דיטריך אקארט (Eckart), אשר היה מדמויות המפתח של המפלגה הצעירה. אקארט הפך את היטלר, הצעיר ממנו בכ- 20 שנים, לבן טיפוחיו וידידו הקרוב.

לבסוף, נערכה האסיפה ההמונית בבית הבירה במינכן ב- 24 בפברואר 1920.
ראשון הנואמים היה רופא טבעוני בשם יוהאנס דיגפלדר. אחריו עלה היטלר לבימת הנואמים והכריז על 25 הסעיפים של מפלגת הפועלים הגרמנית. סעיפים אלו, אשר התקבלו באותו מעמד כמצע מפלגת הפועלים הגרמנית, היו לימים למצעה של המפלגה הנאצית.

היה זה מצע בעל אופי אנטישמי ולאומני קיצוני מובהק, שנוסח על-ידי היטלר ויושב הראש החדש, אנטון דרכסלר. מעיקרי המצע תצויין התביעה לאיחוד כלל הגרמנים במדינה גרמנית אחת וביטול חוזי ורסאי וסן-ג'רמן.

היו בו, במצע, קומץ סעיפים סוציאליסטים, בהם: התביעה לחיסול כלל ההכנסות שאינן פרי עבודה ישירה, שלטון ציבורי על בתי הכל-בו ועוד.

כאן ניכר ייחודה של המפלגה שעתידה ליצור ולהנהיג את הרייך השלישי; שלא כמו מפלגות ימניות אחרות של אותה עת, אשר בסיס כוחן היו המעמד הבינוני והגבוה, פנתה "מפלגת הפועלים הגרמנית" לפרולטריון העירוני ולאיכרים, בהם פגע המשבר הכלכלי של שנות ה- 20 יותר משפגע בכל מעמד אחר.

ב- 1 באפריל 1920 שונה שמה של "מפלגת הפועלים הגרמנית" ל: "מפלגת הפועלים הנאציונל-סוציאליסטית הגרמנית" (Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei, או בקצרה: NSDAP).