מדיניות פנים

אולם עד מהרה גילו רבים מן הקובנים, בעיקר בני המעמדות העליון והבינוני, כי המשטר החדש לא יושתת על עקרונות ליברלים ודמוקרטים.

כבר בחודשי שלטונו הראשונים הלאים קסטרו את אדמותיהם של תעשיינים קובנים רבים וחילק נכסיהם בין בני המעמדות הנמוכים.

ב- 1961 בוטלו הבחירות המתוכננות וחוקת 1940 - אחד מנכסי צאן הברזל של המסורת הפוליטית הקובנית.

קסטרו הכריז על משטר מארכסיסטי-לניניסטי, מותאם לאופיה המיוחד של קובה. הוא הפך לסמכות העליונה בקובה, ודיכא באכזריות כל גילוי אופוזיציוני.
אט אט, כחלה הכפפת הכלכלה למדינה. תחילה קיווה קסטרו לשים קץ לתלות הכלכלית בייצוא הסוכר, אולם הניסיון נכשל, ובה בעת, החלה תעשיית הסוכר לדעוך.

מאז 1960 היתה קובה חתומה על הסכם סחר עם ברה"מ. אמברגו אמריקני שהחל בינואר 1961, וקשיי ההתאקלמות של הכלכלה הקובנית לדוקטרינות הכלכליות החדשות, גרמו לתלות כלכלית מוחלטת בברה"מ.

יצויין, כי חרף התלות הכלכלית המוזכרת, סירב קסטרו להכפיף את הפוליטיקה הקובנית לסובייטית.

ב- 1976 הוכרזה חוקה חדשה והוקמה אסיפה לאומית אשר קסטרו נשיאה.

ב- 1980, בעקבות ביטול זמני של חוקי ההגירה, היגרו אלפי קובנים בני המעמד הבינוני לארה"ב.

בין השנים 1975-1985 איפשר קסטרו יוזמה כלכלית פרטית צנועה, אולם בשנת 1986 חזר בו מן הקו הפסבדו-ליברלי וקנס ועצר את היזמים הזעירים.

עם התפוררות הקומוניזם במערב, העמיק המשבר הכלכלי בקובה, בתגובה יזם קסטרו מספר רפורמות ליברליות בכלכלה.

בסוף 1993 ביקשה בתו, אלינה פרננדז, מקלט מדיני בארה"ב, משניתן לה מקלט והתיישבה שם, החלה לבקר בחריפות את הדיקטטורה של אביה.
שנה לאחר מכן החלו הפגנות ראשונות מסוגן נגד קסטרו.

בתגובה הסיר קסטרו את המגבלות על ההגירה וגל של מהגרים קובנים הציף את ארה"ב.

האמברגו האמריקני והמערבי חיזק את קסטרו, הוא היווה מעין שסתום פסיכולוגי, וקובה יכולה היתה להפנות אצבע מאשימה כלפי הליברלים הפוגעים בכלכלתה.

האשמה זו קיבלה חיזוקה בינואר 1998 עת ביקר האפיפיור יוחנן פאולוס השני בקובה והוקיע את האמברגו האמריקני.