זה מתחיל בהתנגשות אחת בין שני עצמים בחלל. הלוויינים מתרסקים לרסיסים, הרסיסים פוגעים בלוויינים אחרים, וגם הם מתפרקים לאלפי חלקים. בשלב מסוים עלולה להיווצר תגובת שרשרת שאיש לא יוכל לעצור - עד שאזורים שלמים במסלול סביב כדור הארץ יהפכו למסוכנים מדי לשימוש. זו אינה עלילה של סרט מדע בדיוני, אלא תרחיש שמדענים מזהירים מפניו כבר כמעט חמישה עשורים.
לתופעה הזו יש שם: "תסמונת קסלר". היא נקראת על שם מדען נאס"א דונלד קסלר, שתיאר אותה ב-1978 עם עמיתו ברטון קור-פאלה. השניים הבינו שככל שאנו משגרים יותר לוויינים לחלל, גדל הסיכון להתנגשויות שייצרו עוד פסולת ויובילו לעוד התנגשויות. והחלל, על אף ממדיו העצומים, אינו מציע מקום בלתי מוגבל במסלולים המבוקשים סביב כדור הארץ.
כעת מחקר המשלב מודלים פיזיקליים וכלכליים מעריך כי בתנאים מסוימים תגובת שרשרת כזאת עשויה להתחיל כבר בשנת 2040. אין מדובר בתחזית ודאית, אך לפי החוקרים המחיר של התעלמות מהאפשרות עלול להיות כבד במיוחד.
19 אלף לוויינים, ומיליוני רסיסים שלא רואים
מאז שיגור הלוויין הראשון ב-1957, האנושות מילאה בהדרגה את החלל הקרוב לכדור הארץ בלווייני תקשורת, תצפית, מחקר וריגול. חלקם ממשיכים לפעול, אחרים יצאו משימוש, ולצדם מקיפים את כדור הארץ שרידי טילים, חלקי מתכת ושברים שנוצרו מהתנגשויות ופיצוצים.
לפי נתונים שפרסמה סוכנות החלל האירופית ב-23 באוקטובר 2026, כ-19,400 לוויינים עדיין נמצאים במסלול סביב כדור הארץ, אך רק כ-15,900 מהם פעילים. בסך הכול נמצאים במעקב יותר מ-47 אלף עצמים, והמסה הכוללת של העצמים המלאכותיים בחלל עולה על 17,400 טונות.
וזה רק מה שאפשר לעקוב אחריו. לפי הערכות הסוכנות, בחלל נעים גם כ-1.5 מיליון שברי פסולת בגודל של סנטימטר עד עשרה סנטימטרים, ועוד כ-230 מיליון חלקיקים קטנים יותר, שגודלם נע בין מילימטר לסנטימטר.
למה זה מסוכן כל כך? משום שהעצמים האלה נעים במהירויות עצומות. בהתנגשות אופיינית בין עצמים במסלול, המהירות היחסית עשויה להגיע לכ-10 קילומטרים בשנייה - כ-36 אלף קמ"ש.
במהירויות כאלה גם חתיכת מתכת קטנה עלולה לגרום נזק כבד ללוויין, והתנגשות בין שני עצמים גדולים יכולה ליצור אלפי רסיסים חדשים. כל רסיס הופך בעצמו לסכנה נוספת.
קסלר וקור-פאלה הזהירו כבר ב-1978 שהצטברות הפסולת עלולה להגיע לנקודה שבה התנגשויות יזינו זו את זו, גם ללא שיגור של לוויינים נוספים. במצב קיצוני, מסלולים מסוימים עלולים להפוך לבלתי שמישים במשך עשרות ואפילו מאות שנים.
האסונות שכבר התרחשו בחלל
במשך שנים התרחיש נשמע תיאורטי, אבל אירועים שהתרחשו בחלל הוכיחו עד כמה הוא מציאותי.
בינואר 2007 השמידה סין במכוון לוויין מזג אוויר ישן בשם פנגיון-1C במסגרת ניסוי בנשק נגד לוויינים. הפיצוץ יצר יותר מ-3,400 שברי פסולת שניתן לעקוב אחריהם.
שנתיים לאחר מכן, בפברואר 2009, התרחשה ההתנגשות המקרית הראשונה בין שני לוויינים שלמים: לוויין התקשורת האמריקאי אירידיום 33 פגע בלוויין רוסי ישן בשם קוסמוס 2251.
השניים התנגשו במהירות יחסית של כ-11.6 קילומטרים בשנייה והתפרקו בתוך שבריר שנייה. ההתנגשות יצרה אלפי שברי פסולת, וחלקם ממשיכים להקיף את כדור הארץ גם שנים לאחר מכן.
האזהרה האחרונה הגיעה ממש לאחרונה. ב-13 בספטמבר 2026 התפרק במפתיע לוויין ריגול אמריקאי מתקופת המלחמה הקרה, ששוגר בשנת 1988.
הלוויין, USA 32, התפרק בגובה של כ-775 קילומטרים מעל כדור הארץ. הסיבה עדיין אינה ידועה, אך השברים שנוצרו ממנו הפכו לסכנה נוספת עבור לוויינים אחרים הפועלים באזור.
האם ב-2040 כבר יהיה מאוחר מדי?
מחקר שפורסם ב-2025 בכתב העת Journal of the Association of Environmental and Resource Economists ניסה להעריך מתי עלולה להתחיל תגובת השרשרת שממנה הזהיר קסלר.
החוקרים אכיל ראו וג'אקומו רונדינה שילבו במודל שלהם את הסיכון הפיזיקלי להתנגשויות עם השיקולים הכלכליים של החברות והממשלות המשגרות לוויינים.
התוצאה הייתה מטרידה: בהתאם לקצב השיגורים ולאופן שבו לוויינים מתפרקים בהתנגשויות, תסמונת קסלר עלולה להתפתח בטווח רחב שבין השנים 2040 ל-2184.
חשוב להדגיש כי שנת 2040 אינה תאריך שבו צפוי להתרחש אסון בוודאות. זו האפשרות המוקדמת שעולה מאחד התרחישים שנבחנו במודל. המועד בפועל תלוי בגורמים רבים, ובהם מספר הלוויינים שישוגרו בעתיד וכמות הפסולת שתיווצר.
אז מה אפשר לעשות? סוכנויות חלל וחברות פרטיות כבר מפתחות שיטות לפינוי פסולת מהמסלול, בין היתר באמצעות לכידת לוויינים ישנים או הסטתם למסלול שיגרום להם להיכנס לאטמוספרה ולהישרף.
אלא שפינוי פסולת הוא משימה מורכבת ויקרה, בייחוד כשמדובר במיליוני חלקיקים. החוקרים מדגישים כי נדרש גם שיתוף פעולה בינלאומי כדי לצמצם את יצירת הפסולת החדשה.
וכאן מתגלה בעיה נוספת: לחברות שמשגרות לוויינים יש תמריץ כלכלי להמשיך ולהרחיב את פעילותן, גם כאשר כל שיגור נוסף מגדיל את הסיכון עבור שאר המשתמשים בחלל.
יתרה מזאת, המחקר מצא כי בתנאים מסוימים, גם כאשר מביאים בחשבון את הנזק הכלכלי שעלול להיגרם לאחרים, הרווח המיידי מהרחבת צי הלוויינים עדיין עשוי לעודד שיגורים נוספים.
במילים אחרות, ייתכן שהבעיה אינה רק בכך שאנחנו לא יודעים כיצד לנקות את החלל. ייתכן שגם אחרי שנבין בדיוק מה עומד לקרות, עדיין יהיה משתלם מדי להמשיך וללכלך אותו.