שלושה פרקים תיעודיים שמסכמים 54 שנות חיים ומאבקים של אדם אחד מוכשר בטירוף ואבוד עד כאב, כמו גם עשר עונות ומיליון שידורים חוזרים של "חברים", הם הדבר הכי עצוב שתוכלו לראות בנטפליקס בימים אלה. מתיו פרי יהיה לנצח נצחים חברנו צ'נדלר בינג, אבל "העניין עם מתיו פרי" מתרכז אך ורק במתיו פרי, ובזה יופיו ועוצמתו.
מתברר בדיעבד שזאת הייתה הברקה שלא לשתף במיני סדרה את החברים מ"חברים", גם אם היא נולדה מתוך אילוץ – הם פשוט לא רצו לחפור בכאבם הפרטי מול המצלמות. במקומם אנחנו מקבלים לפנים את החברים האחרים של "מאטי" מהבלוק, והזוהרים הרבה פחות. בראשם רוג'ר, קירח שמנמן , ודיוויד, קירח צנום, שפרי יפה הבלורית שיתף בין היתר כניצבים עם כמה שורות טקסט בסדרה הכושלת שלו "מיסטר סאנשיין", שבוטלה אחרי עונה אחת ואיש אינו זוכר, ואחת משחקניותיה, אליסון ג'אני זוכת 8 פרסי האמי, מעדיפה לשכוח.
כל המרואיינים ב"העניין עם מתיו פרי" הם אנשים אמיתיים שחלקו איתו שנים של צחוק, אינטימיות וכאבים אמיתיים, שאהבו אותו באמת – והיה מה לאהוב - ושניסו בכל כוחם להציל אותו מעצמו, כמו שחברים אמיתיים מנסים, אבל לשווא. מרגשת מכולם היא אחותו למחצה של פרי, מיה (הוריו התגרשו כשהיה תינוק, והם חולקים אב משותף).
אחרי "חברים" היו לפרי בעיקר כשלונות – כולל "סטודיו 60" של ארון סורקין, נער הזהב המזוהה עם להיטים – אבל כפי שפרי עצמו הודה במהלך השנים, גם בספרו המצוין "חברים, מאהבות והדבר הגדול הנורא", ובהבלחות מתוך תוכניות אירוח (לארי קינג שואל אותו עם מי הוא יוצא, ופרי עונה בלי היסוס: "איתך") וקטעי אודיו שמשובצים בפרויקט, ההצלחה הייתה האויב השני שלו, אחרי מתיו פרי עצמו.
באחד הראיונות המוקדמים שלו הוא מסביר שתהילת העולם המיידית שנפלה בחיקו עם הצטרפותו ל"חברים" הייתה 85 אחוז כמו שדמיין, כלומר מהממת ומושלמת, ורק 15 אחוז "מפחידה ומלחיצה ומוזרה". אבל עד מהרה מתברר שהאחוזים שונים לגמרי. פרי סבל מדימוי עצמי נמוך כבר משחר נעוריו, ורק האלכוהול, ובהמשך הסמים, עזרו לו להרגיש טוב יותר עם עצמו ועם העולם, בלי קשר לחיזוקים שקיבל מהקולגות שלו ואנשי התעשייה, המבקרים והקהל.
גם חיבוק פיזי ומטאפורי מברוס וויליס שהיה בשיאו כשהזמין את פרי להשתתף בסרט "ללכת על הכל" ("או שאני אשרוף לך את הבית", המתיק בהודעה קולית), וטיסה במטוס הפרטי של כוכב העל, לא הפסיקו את סבלו ומאבקיו של פרי, ומיה אחותו מסבירה עד כמה מחריד ומשתק היה לראות את אחיה הגדול והנערץ סובל ונאבק כך רוב חייו.
ענן שחור שייט מעליו כל הזמן, לדבריו שלו, ואין רגע חזק יותר בסדרה מאשר פרי הלוחמני, הרהוט והחד שהודף בזעם ובבוז עיתונאי בריטי ש"מסביר" לו שההתמכרות שלו היא בחירה חופשית ולא מחלה איומה. אחד המרואיינים מסביר ש"מאטי היה אסיר של ההתמכרות שלו", והתברר שמהכלא הספציפי הזה ישחרר רק המוות.
בסופו של דבר, גם אחרי שבזבז במצטבר סכום דמיוני של 7 מיליון דולר על נסיונות הגמילה שלו במהלך השנים, המסקנה העגומה שמצטיירת היא שפרי לא ידע לבקש עזרה מהקרובים לו כשהיה זקוק לה באמת, התבייש בנפילותיו הסדרתיות, הרגיש אשם על עוגמת הנפש שגרם לסובבים אותו, בעבודה ומחוצה לה, והעדיף לשקר לכולם ולהבטיח להם שהכל בסדר, כששום דבר לא היה בסדר.
המחזה שכתב וכיכב בו, בלונדון ובניו יורק, "סוף הכיסופים" (בתרגום חופשי), לא היה אלא קריאה נואשת לעזרה, אומרת אחותו. "אני כלום, אני כלום, אני כלום", אומרת דמותו במחזה. "ואני כל כך רוצה להיות משהו". לפרי כבר אי אפשר לעזור. הנחמה היחידה, כמו תמיד במקרים האלה, היא שאולי סיפורו ישמש כתמרור אזהרה מהבהב לאחרים, וימנע טרגדיות מיותרות נוספות שכאלה.