נאום הצ'חצ'חים

אבל העניין עם דברים שלא אומרים הוא שהם בדרך כלל דברים שכולם חושבים, או הרבה חושבים. אני לא מתכוונת בהכרח שכולם מסכימים עם מה שדוד אמר על מזרחים. אבל כולם שונאים מישהו, או מישהם. זה בחיווט שלנו. אנחנו מודדים את עצמנו בהשוואה לאחרים, אנחנו מתאחדים ומתלכדים עם בני מיננו/עמנו/לאומנו/ארצנו מתוך הגדרת האחר. אנחנו והם. במובנים מסויימים, שנאה היא אחת החוויות האנושיות הכי מזוקקות ובסיסיות. גם אהבה. אבל עזבו את זה עכשיו, אני רוצה לדבר על שנאה.

בכל שבוע אני כותבת כאן טור על נושא אחר. כבר יצא לי לכתוב על נושאים מגוונים מאוד, אבל תמיד בתגובות יש התייחסות לשם שלי. יותר נכון לשמות. יש לי שם פרטי אחד ושני שמות משפחה שהם צירוף שובר שיניים אשכנזי לעילא. ככה יצא. יש קוראים שזה מטרגר אותם נורא. אז הם כותבים שאני אשכנזיה, שמאלנית ופריבילגית. כאילו, זאת חבילת הבסיס. על זה הם מוסיפים עוד כל מיני שמות תואר ואיחולים.

אומרים שאסור לקרוא טוקבקים, בגלל שהאנונימיות והריחוק שמייצרת המקלדת גורמת לאנשים לכתוב דברים משולחי רסן, מופרעים מוגזמים. דברים שהם לא היו אומרים למישהו בפנים. אני דווקא קוראת טוקבקים, לא תמיד ולא את כולם. אבל אני קוראת. לכן אני יודעת גם שכמעט תמיד, לא משנה על מה אני כותבת (אפילו על קורין גדעון - אשכנזיה ופריבילגית לא פחות ממני) יהיו בתגובות התייחסויות כועסות לשם שלי. חלקן גזעניות. תרגעו, אני לא משווה. אני לא טוענת בשום צורה שיש פה רדיפה אשכנזית או משהו כזה.

האפליה העדתית שהיתה ועודנה קיימת בישראל כלפי עדות המזרח היא עניין רחב ועמוק בהרבה, בעיקר משום שיש לה היבטים ממסדיים, לפחות מבחינה היסטורית. ואלה חרצו גם תלמים עמוקים של אפליה בדנ"א החברתי-תרבותי שלנו. זה סיפור שעוד יש בו עוולות לתקן ופצעים לרפא. אבל לצד זאת, יש כאן עדיין איזה שיח פולקלוריסטי על מוצאים ועדות, מאכלים, בדיחות וסטריאוטיפים שכולנו עוד נאחזים בו באיזו נוסטלגיה ומתקשים לשחרר. וישנה גם השנאה. השנאה הנהדרת, הקלה, המנחמת, המוציאה קיטור והפורקת אגרסיות - מה היינו עושים בלעדיה?

נגיד, אני - תכלס עדיף לי שהטוקבקיסטים יפסלו ויקטלו אותי על משהו חיצוני כמו השם שלי שמתנוסס בראש העמוד והטקסט, ומה שנדמה להם שהוא אומר עלי (אני באמת מאוד אשכנזיה, מה שזה לא אומר) ואולי רק השם לבדו כבר מספיק להם כדי לגבש עלי דעה ולהחליט אם הם מסכימים איתי או לא, מאשר שיקראו עד הסוף ואז שיפסלו ויקטלו אותי על מה שאני חושבת ואומרת. זה הרבה יותר מעליב.

כשאנחנו ממקדים את השנאה והסלידה שלנו בסממנים שאין ולא תהיה לאיש שליטה עליהם לעולם - מי שנולד מזרחי ישאר מזרחי ומי שנולד אשכנזי יישאר אשכנזי (ורק חבל באמת על מי שנולד ערבי, כי הוא לא עלינו יישאר ערבי ולזה באמת אין תקנה פה) - לכולנו יותר קל. השונא אינו נדרש להכיר לעומק את מושא שנאתו, ללמוד אותו, להקשיב או להכיל. ומושא השנאה אינו נדרש להשתנות, להפיק לקח או להכיר בטעויות.

אני חושבת שזה מה שהנרי דוד ניסה להגיד. שלשנוא זה האובייס, לדבר על זה - פחות. אבל אולי באיזשהו אופן, שיח השנאה והגזענות הזה, שהוא דוחה והכל אבל הוא גם שטחי ולא חודר שריונות או נוגע בעומק, שומר עלינו. כי אולי אנחנו חייבים לשנוא, אולי אין לנו ברירה. אבל לפחות נשנא שטחי, כי זה משאיר את האפשרות שמתחת לכל מה שאנחנו נגעלים ממנו, יש משהו קדוש יותר, אישי יותר, ובו אנחנו (עדיין) לא מעזים לגעת.