אינדינגב 2014 הוכיח שאין לו מתחרים

שתי במות גדולות (במת הקוף ובמת הפיל), שתי במות קטנות (במת inDtronix ובמת החיפושית), עמדת שידור מושקעת לרדיו "הקצה", מתחם קמפינג מסומן ומסודר, מתחם למשפחות וילדים, כמות מספיקה של תאי שירותים, דוכני אוכל, קישוטים שהם קצת פחות באווירה היפית (תודה על זה) ובר גדול עם מחירים שלא מוציאים את החשק ללגום. הפתיחה בעבור כל מי שצלח את התור העצום לכרטיסים (ואז גם את התור לקבלת הצמידים), היא לא פחות ממושלמת. ובזמן שהאידיליה בכל מקום, המתנה לנפילה היא רק עניין שגרתי לכל מי שנולד ספקן. אלא שלמרבה ההפתעה, היום הראשון לפסטיבל (חמישי) נפתח עם 1,2 מני על הבמה הגדולה, והאנרגיות בשמיים. משהו טוב קורה כאן - ערבוב מוזר של סחים, מביני עניין, היפסטרים, אבות, רווקות, מתבגרים, גייז, ג'אזיסטים, רוקיסטים, תל אביבים, דרומיים, אינדישמינדי, לבנבנים, מזרחיים, קצת כלבים, חיפושיות ומה שלא תרצו, מצטופפים בלי להזיע אלו עם אלו ומתעופפים עם 1,2 מני.

חמישי המדברי ממשיך עם כמה הופעות נחמדות, כשברור מאוד לחבריי שעל אף הריצות מבמה לבמה, בזמן Totemo (רותם אור) נשארים לעמוד ברחבת הקוף. היה מסקרן לדעת איך הקהל המעורבב יקבל את הסאונד של רותם ואחריה גם את גרדן סיטי מובמנט. כשהתחילה ההופעה עם השיר היפה שהוציאה רותם לאחרונה, "Heavy As My Dreams", התגלו בעיות טכניות שאינן קשורות ללהקה, מה שבסופו של דבר הביא לכך שעל אף שהתכוונה לבצע קטע נוסף ואחרון (סך הכל ארבעה), מנהלי במה הורידו אותה והעלו את גרדן סיטי מובמנט – שבעצמם לא רצו לקחת את הרגע החולף מהר מדי ממנה, אך לא באמת נשאלו. ועכשיו קפיצה – היום השני לפסטיבל – מעצמת העל וההייפ, שמרבית הקהל הגיע בשבילה (יותר מלברי סחרוף, לצורך ההדגשה), עומדת לעלות לבמה המרכזית. המונים שהתפזרו לאוהלים ולבמות האחרות נמשכים חזרה למתחם כמו זבובים לאור – ואופס – אחד המוניטורים על במת האנג'לסי שובק חיים. הקהל העצום והסבלני חיכה לרותם בר אור וחבריו, שגם הם לא נראו מרוצים, יותר מחצי שעה של סאונדצ'ק. שני המקרים האלו, של טוטמו לצד האנג'לסי, הדיפו ריח רע. פסטיבל אינדינגב, שהאג'נדה המובילה אותו צרובה בשמו כבר כמעט עשור, מפעיל מאמץ מוגבר דווקא עם הלהקה הפופולרית ומתנער מזו הפחות מוכרת. נקודה אחת רעה (ולמחשבה) על מהלך שנעשה בניגוד לכל מה שלכאורה הפסטיבל מייצג.

חזרה לאחור. גרדן סיטי מצליחים להלהיב את הקהל, שמתוכו נשמעות קריאות כמו "היפסטרים מוזרים", ועושים את זה במיומנות מרשימה. עם הירידה מהבמה, Totemo מקבלת זמן לשיר אחד נוסף והקהל זוכה לעוד טעימה קטנה ממנה. מאוחר יותר מגיע השלב לקפוץ לבמה המגובשת מכולן, האינדיטרוניקס. שם הטמפרטורה בעלייה מתמדת ולא בגלל המיקום. הבמה האלקטרונית מתגלה מהר מאוד כמעניינת והיציבה באזור, עם ליינאפ מגניב שמגיע לרגעיו היפים גם כשעדי אולמנסקי עולה לבמה. היא עשתה את זה בעבר ובמקומות שונים בעולם, אבל עוד לא ככה. אולמנסקי מבצעת קאבר לברנדי ("מואישה") ולג'יימס בלייק, את "Falling" שלה ואת הלהיט עם בורגור, ומנחיתה את הקהל ב-2014. הכל מהונדס נכון, מעודכן, מזיז ולא זקוק להתערבות מיוחדת, רק היא והמחשב שקרס כמה שעות קודם לכן וטופל במהירות. הביצועים של אולמנסקי, למחרת גם בעמדה של "הקצה", היו בין הטובים והזכורים בפסטיבל. עד כדי כך שעם הקור החודר לעצמות זה כבר הרגיש במרחק יבשת מכאן, ולא במרחק קילומטרים ספורים מעזה.

עוד הופעות שסומנו (בצער רב תוך ויתור על אחרות): Pits, Quiet Men Festival, לירון עמרם והפנתרים, Flora, RPS Surfers הילה רוח, Wild Oscar, אייל תלמודי ורועי חן, A WA, Kids Fly, Buttering Trio, אלון עדר, I Was A Bastard, סיקרט סי ו-Sol Monk. הרגע של שני/אחרון/אוקטובר, כמו כל הפגזה אחרת של הלהקה הירושלמית, היה בין המרוממים ביותר. ישי גרוס יודע היטב איך לעורר את הקהל עם מכות חשמל קטנות, כשהוא מוביל את הלהקה הנמרצת שלו ומברך ב"שבת שלום" נוגע ללב. טל פוגל המוכשרת, שעלתה מיד אחרי טל אורן – סידור קצת מוזר של הליינאפ – זכתה לתשואות ולהכרת תודה מקהל ששמח לשמוע את מה שיש לה לשיר. עם עוד קצת אומץ על הגיטרה, היא תוכל להפתיע גם את מי שמכיר ומצפה לה. ברי סחרוף עולה עם להקתו ואמנם לא משגר להיטים בקצב מסחרר, אך כן מקבל אהבה מקיבוץ הגלויות שעומד מולו.

אינדינגב השמיני היה בין הפסטיבלים המרשימים ביותר שהיו כאן. הוא הצליח להיות כזה למרות היערכות מוגברת ומטרידה של כוחות הביטחון והתזכורות השגרתיות לכך שפה זו לא אירופה. הוא לא אפשר לאף אחד לברוח מתחומיו ולחפש שרידי מלחמה, אלא בדיוק להיפך. אם לא ישכח מאין הגיע ואיזו אג'נדה הפעילה אותו גם בשנתו הראשונה, הוא כנראה ימשיך להיות יחיד מסוגו. אחת ההופעות האחרונות שראינו היתה זו של אפרת בן צור, שעלתה לבמה וביצעה משירי אמילי דיקנסון ואז גרמה לכל מי שהיה מוכן להקשיב ל"אני אחכה" מהאלבום הראשון להפוך לשלולית. ככה פתאום, באמצע שום מקום, "היעדר זהות והיעדר גאווה בזהות" המפדח של עירית לינור, הפך שוב לאבק ונעלם לתוך הדיונות של מצפה גבולות.