קשה לפעמים לשים את האצבע על אמנים בודדים שמכילים את כל מאפייניה של תקופה. לעיתים קל יותר להצביע על חבורות שמתיישבות בנקודות שונות של הצומת ומצליחות לדבר תוך כדי גיבוש צליל מובחן משלהן, גם אם אותו מקום על המפה המוזיקלית אינו בהכרח קבוע ונצחי. מרטין, למשל, הפך לבן בית אצלנו בכל הנוגע למפגש הקרנבלי של האוס, UK פאנקי , 2-סטפ, דאבסטפ, טכנו וחוזר חלילה (פלוס שאר נגזרות, כמו חבורת הביט-מייקרים של פליינג לוטוס וחבריו), ולא בכדי - הישגיו כמפיק בשנה האחרונה הם פנומנאליים, אבל גם הוא, מבריק ככל שיהיה, לא פועל בואקום.
גם ראמאדאנמאן (שפועל גם תחת השם Pearson Sound) ו-Untold, נעים על הציר שבין דאבסטפ, פאנקי עם דגש על ריתמיקה מורכבת ובעלת נוכחות, ולוקחים אותו למקום עוד יותר פיזי מהצליל הדטרויטי והמלוטש, שמאפיין את מרבית קטעיו של מרטין. ראמאדאנמאן מופיע במהדורת השבוע פעמיים ומשמש מעין ציר מרכזי עבורה פעם אחת עם רמיקס האוסי למדי ל-Beat Pharmacy (הוא ברנדון מולר, שבעצמו מרבה להלך על דאב התפר), ומיד אחר-כך עם "Wad" המהפנט, מתוך הסינגל האחרון שלו. אנטולד עצמו אמנם לא כלול כאן הפעם (ר' הקטע שמסיים את רשמקול 49), אך הסינגל האחרון והמאוד מיוחד בלייבל Hemlock שבבעלותו, שמגיע מנקודת מוצא דאבסטפית למחוזות מוזיקליים שבקושי מתאימים לרחבת הריקודים ומאתגרי הגדרה, עוטף את המהדורה משני צדדיה.
עוד מופיעים בפודקאסט של השבוע ומדגימים הלאה את הטשטוש ההולך וגובר בין הסגנונות:
קטע ההאוס השמח והקופצני של אנזים בלאק, "Oh My Daze"; יו.קיי פנאקי פר אקסלנס מאת Hard House Banton (הקטע עם הסירנות); הרמיקס המדובר של Sbtrkt ל"Inner City life" הקאנוני של גולדי; "Coke Bouquet" של יותם אבני, שאני מגלה באיחור של כמעט שנה ונשמע כמעין וריאציית האוס לקלאסיקת ההיפ-הופ ההיפנוטית של דבריי , "Game Over" (ר' לינק מעל); מיד אחריו, קראוס דואו עם הטכנו החם ויוצא הדופן של "Wurm"; וממש לקראת הסוף, אחד מתוך שלל הקטעים המרתקים שבאי.פי החדש של זומבי עבור הלייבל ראמפ (עליו הרחבנו ברשמקול 54).